אנחנו נעים קדימה באיזשהו קצב. תמיד נעים קדימה. לפעמים הקצב איטי כל כך שנדמה לנו שאנחנו תקועים במקום. לפעמים יש דברים שאנחנו כל כך רוצים להגשים ומשקיעים הרבה מאמצים ואנרגיה בשביל להגשים אותם, וזה מרגיש כאילו העולם מפעיל כנגדנו בחזרה את אותו הכוח כך שזה לא מתקדם לשום מקום. ואז באופן טבעי מגיעים גם תסכול, לחץ, עצב, כעס…
למה זה לא עובד? למה אני לא מצליחה? למה העולם לא תומך בי?
ולפעמים יש את הרגעים האלו שפתאום הגענו למקום חדש, כל כך מהר, שזה כמעט קשה אפילו להצביע על מה בדיוק קרה פה עכשיו. אסימון כלשהו נפל. איזו הבנה, שינוי בתפיסה, משהו קטן ועדין, שפתאום מאפשר לנו לראות הכל אחרת. פתאום הדבר הזה שהכביד עלי וניסיתי כל כך להיפטר ממנו, בכלל לא שם. או שהוא עדיין שם – אבל בכלל לא מכביד עלי.
פתאום הדבר הזה שכל כך רציתי להגשים והשקעתי בו מאמצים הוא כבר לא מאמץ, אלא כמו משחק, וזה הופך להיות נעים ומספק ומרגש. או שבכלל התגלה שהוא יכול להיות אחר, ומדויק יותר, מחובר יותר – ופתאום האנרגיה שאני משקיעה בו נושאת פירות, ואני מרגישה שהעולם תומך בי ומקדם אותי לעבר ההגשמה הזו!
מכירים את הרגע הזה שפתאום משהו נוחת? שפתאום כל החלקים מסתדרים ביחד?